<h1>רבינו יהונתן מלוניל — הלכ' טומאה</h1>
<h2>דף כב:</h2>
לה יטמא בזמן שהיא כשרה מטמא לה בעל כרחו מדכתיב לה יטמא מצוה. יכול אפילו לאשתו כן, אע"פ שהיא חללה מטמא לה בעל כרחו. ת"ל לא יטמא בעל, ודרשינן הכי לא יטמא בעל באשתו. הא כיצד, כלומר והא כתיב כי אם לשארו שמטמא (לו) [לה] הבעל. לאמו ולאביו ואפילו אמו שנתחללה, אחר שנולד הוא מיחייב להטמא לה. יכול אפילו נפלים, לנפלים שלו ונפלים קימא לן דמטמא כדין כל מת [חולין ע"ב ע"א] מדכתיב [במדבר י"ט] במת בנפש(ו) [ה]אדם וגו' איזהו שהוא בנפשו של אדם הוי אמר זה עובר שבמעי אשה. בין כשרים בין פסולים, שנולדו לו מן הממזרת או מן החללה שאע"פ שבני ממזרים הם דכתיב [דברים כ"ג] לא יבא לו ודרשינן ליה [קידושין ס"ט ע"א] לו אחר פסולו דאע"ג דכתיב בישראל למשפחות(יכ)ם שהבנים הולכין אחר האב ולא [א]חר האם לכך אתא לו שיש לנו לילך אחר פסולו דאם, ובנו מן החללה [חלל ומדכתיב] ולא יחלל זרעו ואפילו הכי יכול ליטמא [לו] דהא בנו הוא. חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית, דלא מיקרי בנו כלל דכתיב [שמות כ"א] האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ונכרית נפקא לן מכי (תסיר) [יסיר] את בנך מאחרי וגו' ואמרינן [שם ס"ח ע"ב] בנך [הבא מישראלית] קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. וכן לאחיו ולאחותו הנולדים לאביו מן הפסולים הנזכרות מטמא להם דהא אחיו הוא לכל דבר ליבם את אשתו. יכול אחיו ואחותו אפילו מאמו, ואע"פ שאינו אחיו ואחותו מאביו. ת"ל ולבנו ולבתו מה בנו ובתו דבני ירושה נינהו יצאו אחיו ואחותו מאמו דלאו בני ירושה הם דכתיב [במדבר כ"ז] לקרוב אליו ממשפחתו משפחת אב קרויה משפחה ומשפחת אם אינה קרויה משפחה דכתיב [שם א'] למשפחותם לבית אבותם.
<h2>דף כט:</h2>
שארו זו אשתו, שמטמא הבעל עליה במיתה דכתיב לשארו הקרוב אליו, ואל אשתו לא תקרב שאר אביך היא [ויקרא י"ח].
לא אונן, עליה ומותר לאכל בקדשים אע"פ שאסור לאכלם אלא א"כ יהא שמח ולא אונן כדכתיב [ויקרא י'] הן היום הקריבו את חטאת[ם] וגו' אבל (באיסורין) [באירוסין] לחודיהו לא מיקרין שארו דאין שאר אלא קירוב בשר כגון [שנכנסה] לחפה וכיון שאינו חייב להתאבל עליה אינו נאסר באכילת קדשים. ולא מטמא לה, כדפרישית דהא לאו שארו הוא. וכן היא לא אוננת עליו, אם מת ארוסה. ולא מיטמאה לו, ליכא לפרושי בכהנת ומשום איסור טומאה דהא אמרינן לעיל בני אהרן ולא בנות אהרן אלא הכי קאמר אין עליה חובה להטמא עליו שאע"פ שאם היתה נשואה ולשום טהרה שתאכל טהרותיה בטהרה אינה רוצה ליגע בו ולא להכנ(י)ס באהל שלו הינו מכריחין אותה להטמא בו שהרי הכהן שמוזהר בשאר טמאות אם אינו רוצה ליגע באשתו שמתה מטמאין ליה בעל כרחו כדאמרינן (לקמן) [זבחים ק' ע"א] לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו וכל שכן דמטמאין האשה בבעלה בעל כרחה אבל אם מת בעודה ארוסה לא מטמאין לה בעל כרחה. מתה אינו יורשה, אע"ג דכתיב [במדבר כ"ז] ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממש[פחתו] וירש אותה [ודרשינן] [ב"ב קי"א ע"ב] שארו כשתמות יירשנה בעלה אבל ארוסה לא מיקריא שאר כדפרישית. מת הוא גובה כתובתה, ממנו בין כתב לה בין לא כתב לה דסבירא לן (אם) ארוסה יש לה כתובה.
<h2>דף ס.</h2>
ור' מאיר ר' יהודה אומרים מיטמא לה וכו', לקמן מפרש טעמיהו דדרשינן הקרובה לריבויי ולא למעוטי. ור' שמעון ור' יוסי סבירא להו דדרשינן הקרובה למעוטי ארוסה אבל [רבוי הבתולה הקרובה אליו] לאיתויי שכיון שנתגרשה וחזרה ונתקרבה מטמא לה. וצ"ע דאיתי לעיל הרב אלפאסי ז"ל הקרובה ולא הארוסה אליו ולא הגרושה מאן קתני לה דהא לא ר' מאיר ולא ר' יוסי דאי ר' מאיר הא מתיר ליטמויי בארוסה [אע"פ שלא] (ש)נתגרשה ולא ר' יוסי שהרי מתיר ליטמויי בארוסה שנתגרשה.
בתולה פרט (לאנסוה) [לאנוסה] ומפותה, שהרי אינה בתולה.
הקרובה [ו]לא ארוסה, שכבר התחילה להתרחק מבית אביה כיון שנתקדשה לאחר דל(מ)א אצטריך קרוב[ה] כיון דכתיב אשר לא היתה לאיש אלא למעוטי ארוסה אתא, ומריבוי (לא) [אליו] חזינן אפילו נתגרשה אסור להיטמא לה אע"פ שחוזרת לבית אביה בנעוריה היכא שאין לה בנים ממנו ואוכלת בתרומת בית אביה אבל לענין שיוכל להטמא לה אינה חוזרת כיון שנתקדשה באיסורא קימא.
<h2>דף פט:</h2>
בעמיו בזמן שעמיו שם, כלומר שיש לו קוברים. אבל מטמא הוא למת מצוה שאין לו קוברין שם. כהן [גדול] ונזיר שהיו מהלכין וכו' קורא ואחרים עונין אותו, בחליו כלומר שיש לו שמשים (ורוחן) [ורובן] מקרובין, אי נמי שאינן קרובין אלא כיון שיש שם ישראל שיכולין לקברו מבלעדיו הכהן אסור להטמא שם עמהם.
<h2>דף ק:</h2>
לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק, צ"ע למאי אצטריך דאי למעוטי ספק בן קיימא ספק אינו בן קיימא דלא מיטמא לה פשיטא דכיון דאמרינן לעיל (בלא) [דלא] יטמא אלא לבן קיימא ולא לנפלים דספק איסורא לחומרא ואי למעוטי בני התערובות כגון כהנת וישראל[ית] שילדה במחבא וקמ"ל שלא יטמא לאחד מהם הא נמי פשיטא דספק איסורא לחומרא.
<h2>דף קיד.</h2>
תניא אמור ואמרת(א), דהוי סגי בחד לריבוי שמוזהר האב שלא יניח לבן להטמא למתים אע"ג דבשאר איסורין אין מוזהר על הבן כדתנן [שבת קכ"א ע"א] נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה ובקטן שבא לכבות שאומרים לו אל תכבה מוקמינן לה בקטן העושה על דעת אביו הא לאו הכי לא אסרינן ליה אבל בטומאה מוזהר מריבויא דקרא.
